הדילמה החינוכית הניתנת לנו משני סרטי המחנכים של רובין ויליאמס

רובין ויליאמס 1951-2014.

רובין ויליאמס 1951-2014.

על הדומה והשונה בין שני סרטי המחנכים בכיכובו של רובין וויליאמס:

הן "ללכת שבי אחריו" והן "סיפורו של וויל האנטינג" הם סרטים מעולים המזכירים לנו שהחשוב בחינוך הוא הדיאלוג המשחרר הבא לתת ביטוי לפנימיותו של החניך המשתוקקת למצוא את מקומה האותנטי בעולם.
בשני הסרטים רובין וויליאמס המחנך ניצב אל מול דמויות "מחנכות" אחרות שדורשות השתלבות והצטיינות במערך החברתי, בעוד הוא מציע לחניך להסיר מגבלות חיצוניות ולהתמודד עם צרכיו ורצונותיו הנפשיים.
במהלך התהליך החינוכי, צף ועולה עולם המבוגרים ומצטייר (בניגוד לתפיסה בה ההורים רוצים את הכי טוב לילד שלהם) כעולם שעשוי לשעבד את הילד יותר מלפתח אותו. רובין וויליאמס קורא לחניכו, בשני הסרטים, להתעמת עם הדברים שהותיר בו אביו. בין אם אלו ציפיות דכאניות או אלימות של ממש.

ההבדל הוא שבין שבסרט הראשון רובין וויליאמס במפורש קורא למרד, שבירת המוסכמות וגם מציע אלטרנטיבה במקומן, בסיפורו של וויל האנטינג הוא מפציר במורה למטמתיקה שלא לנתב את החניך מיד אל מסלול ההצטיינות, אך רק בשל להרוויח זמן כדי להכין אותו טוב יותר לכך מבחינה נפשית.
יש קטע בסרט בו וויל שופך חמתו על העולם הקפיטליסטי ועל מה שהוא עושה עם הישגיו המדעיים, אך נקודה זו נתפסת בסרט כנקודת בריחה כדי לא "לשאת באחריות" ולעמוד במקום בו יש ממנו ציפיות.

בעוד שב"ללכת שבי אחריו" דמותו של רובין מבקרת את העולם ההישגי, המנוכר, הקיים ומנסה לחתור תחתיו, ב"סיפורו של וויל האנטיג" דמותו של רובין עושה את הדרוש בכדי לשלב את החניך בעולם הקיים.

היכן נעוץ ההבדל?
בכך שבסרט הראשון החניכים ממעמד גבוהה ויש להם את המורוטוריום למרד נעורים. שם רובין קורה להם לדחות את מקומם המובטח להם, אם יסיימו בהצטיינות את בית הספר היוקרתי, בשביל "לחיות את הרגע" ולקיים משאלות לב.
בסרט השני וויל האנטינג ממעמד נמוך. החלק המרגש בסרט הוא החלק בו חברו של וויל מזכיר לו שהוא עצמו יישאר פועל בביצה הנמוכה הזו, אך לך (הוא פונה לוויל) יש הזדמנות אמיתית לצאת מהמקום הזה ולהשתלב במקום גבוהה במדרג החברתי.
בסוף וויל ככל הנראה יהיה אנליסט או משהו בסגנון.

האם ראוי להתייחס לכך בביקורת בלבד?
ממש לא. אנחנו מבינים שגם הפעולה החינוכית שעומדת במרכז הסרט "סיפורו של וויל האנטינג" היא פעולה משמעותית ביותר.
אולם בכל זאת, הדילמה שאנו המחנכים נשארים איתה, היא האם נכון להציע מרד בחברה, גם לאותם חניכים במעמד ההישרדותי בחברה, מועט המורוטוריום.
האם יהיה צודק להציע גם להם "להמר" על מקומם במדרג החברתי בעבור חלום על חברה אחרת, שלא רק מאפשרת שיוויון הזדמנויות להיות מבוססים ומדוכאים, אלא חופשיים באמת.
שתי הבחירות ראויות. לא אעשה ביניהם היררכיה. אבל אני רוצה לברך את אומצם של המחנכים הבוחרים באופציה של המרד.

תודה לרובין וויליאמס על סרטים נפלאים.
שנה לפטירתו. יהיה זכרו ברוך.

אודות ראם

מחנך. משתף
פוסט זה פורסם בקטגוריה מאמרים, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה